ראשי
HE

פרק II

אם לכם, הקורא, בילדות

עלה בידכם ולו פעם אחת,

אחרי שברחתם מאבא ומאמא,

לתקוע מקל בכוורת אל הדבורים, -

אז אתם, כמובן,

תוכלו מיד לתאר לעצמכם

איך התנהגו היהודים

בימי בואו של משה.

השמועות המהימנות ביותר,

במאה נוסחים שונים,

וסיפורי עדי ראייה,

שסתרו זה את זה,

צצו מדי שעה,

כך שעד מהרה רבי זכריה,

שניסה לשווא להאמין להן,

נבוך לגמרי.

היו שחזרו ואמרו כי רבי מוישה

ידרוש בממפיס,

שיקימו בדלתת הנילוס

מדינת ישראל;

היו שסיפרו שמוישה

רוצה להוציא את היהודים

אל איזה אי נפלא,

ושעל עצי הדקל

צומחות פשטידות עם מילוי;

היו שלחשו באוזן חבר.

אחרי שהגיפו את הדלת ביתר חוזק,

שבשבוע הבא

יהיה מוישה לפרעה...

אבל בדבר אחד השמועות הסכימו:

מה שלא ידרוש רב מוישה, -

פרעה בעקשנות

השיב לו על הכול בסירוב,

שלא רצה לאבד פתאום

כוח עבודה חינם,

שהיה הכרחי

לתכנית הבנייה,

ורבי מוישה העקשן

מפעיל עכשיו את אלוהים,

כדי, בנסים,

להפחיד את המצרים כמעט עד מוות.

ובכול הצליחו עכשיו היהודים

לראות מכות,

אשר, כנקמה במצרים,

משלח רבי מוישה.

אם ארבה נחת

על השדות בנילוס התיכון,

אם הביאו את הגרדת

נוודים נומידיים,

אם המטר היה חזק מדי,

כך שהנילוס שבר את הסכרים, -

הכול הסבירו היהודים

בנסי משה.

ולשווא רבי זכריה

רמז להם בזהירות,

מושך בכתפיים מתוך הרגל,

כתפיים כפופות מעט,

שתופעות כאלה

חזרו לעתים קרובות גם קודם, -

את דברי הספקן העקשנים

אפילו לשמוע לא רצו.

אבל בכל זאת מורת הרוח

מן הספקנות שלא בעתה

הלכה ונצטברה

בקרב כל מכריו.

וגם אתם עצמכם, הקורא,

אילו נמצאתם איתם יחד,

את התנהגות רבי זכריה

הייתם חושבים לבלתי נאותה.

אכן, - אנשים מאמינים

במה שנעים להאמין,

אפילו אם את האמונה הזאת

הם ממציאים בו במקום בעצמם.

ונוסף על כך ידוע לכול,

שתקוות נעימות

יש להן סגולה חשובה

לשפר את העיכול, -

ולכן אצל האופטימיסטים

גם השלשול נדיר יותר

מאשר אצל ספקנים קרים

ופסימיסטים בכיינים.

למרבה הצער רבי זכריה

לא הביא בחשבון את כל העובדות האלה

ויום אחד מורת הרוח

התפרצה בזעם.

בכל קו רוחב שבעולם,

בשפלות הביצתיות,

המוצפות בשיטפון,

יש המון יבחושים.

אוי, יתוש, מושל הטייגה!

כמה דם נקי

אתה שותה מדי שנה

מבני האדם הכפופים לך!

אומרים, מלומד אחד

חישב שדם רב כל כך

האדם עוד לא שפך

בכל המלחמות שהיו בעולם!

(אבל בכל זאת יש תקווה, -

מציין המלומד הזה, -

שעם הקידמה הטכנית

של כלי ההשמדה,

המותאמים גם לגידול

של עדר בני האדם,

יוכלו המלחמות להתעלות

על שיאי היתושים.).

בתי החרושת ללבנים ההם,

שבהם עבדו היהודים,

היו ממוקמים, כאילו להכעיס,

סמוך לאחת השפלות האלה.

וכשבאה השעה,

מיריאדים של חרקים

נחתו על הפועלים,

כדי לייסר אותם ולעקוץ.

זה היה עונש

גרוע מן העבודה עצמה

תחת קרני הלהט

של השמש הצורבת.

«אוף!» קרא רב הלוי,

בעודו טח את לחייו בטיט,

כדי להינצל ולו לשעה קלה,

מנשיכות החרקים.

«כל השנים שאני חי בעולם, -

עוד לא ראיתי

יבחוש ארור כל כך הרבה,

כמו שנחת היום.»

רבי זכריה נזכר מיד,

שזה כחמש־עשרה שנה, אולי,

רב הלוי מדי שנה בשנה

חוזר על המשפט הזה.

אבל בריגדות הפועלים,

מתוך הרגל להסכים

עם כל דעה של הבריגדיר,

אישרו במקהלה אחת

את הצהרת הלוי.

וכמובן, זה לא היה

סתם חנופה,

כפי שחשב רבי זכריה,

אלא דעתם הכנה.

שכן כולנו למדנו מניסיון,

שכאשר יתוש עוקץ -

זה כואב פי מאה

מכל נשיכות אשתקד

«כן» - אמר רב זכריה בבדיחות הדעת, -

אפילו משה לא היה ממציא

מכה גרועה יותר למצרים

מנשיכות היבחושים האלה.»

בבריגדה ההיא היו רבים

נלהבים צעירים,

המאמינים בעיוורון לכל שמועה

על ניצחונות משה.

ועל העונשים הנוראים ההם,

שרב מוישה מזמן,

כדי לשבור את עקשנותם של הזדונים

מקורבי פרעה.

ורק נגעה באוזנם

המילה האופנתית על המכה, -

והרפלקסים המותנים

רמזו להם מיד את המסקנה:

«בלי ספק, - זה מוישה

שזימן את היבחושים למצרים,

כדי לאלץ את פרעה

לשחרר את היהודים מהר יותר».

ומהר יותר ממברק

רצה בכל הבריגדות

השמועה שרבי מוישה

שוב שלח מכה על מצרים.

ואל בריגדת רב הלוי,

מכל קצות בית החרושת,

באו, כדי בפרוטרוט

לשאול על הנס החדש.

והפרטים, כמובן,

לא איחרו להופיע -

עד יום המשא ומתן ממש

של פרעה עם משה.

רבי זכריה הנדהם

ראה איך נוצרה

מבדיחתו המקרית

ידיעה מהימנה.

ומיד היה לו

בושה גדולה, שבלי כוונה,

בבדיחתו המגוחכת,

הטעה את היהודים.

כדי לתקן את המצב,

עלה זכריה על אבן שטוחה

ואל העם שנאסף

פנה בנאום רם:

אחים נכבדים!

מה שאמרתי על המכה

היה, אחים, רק בדיחה,

אני מודה - לא חכמה ביותר.

איפה כאן ההיגיון, יהודים, -

לשלח יבחושים למצרים,

אם היבחושים האלה עוקצים

אותנו יותר מאת פרעה?

ובכלל, אפילו הפגישות

של פרעה עם משה,

שעליהן כל כך הרבה

מדברים עכשיו היהודים,

לא יכלו אפילו להתקיים, -

משום שכל החודש שעבר

בילה פרעה עם הצבא

באתיופיה הרחוקה,

וכפי שעל כך, רשמית,

הודיעו בכל מקום,

כך שכל זה אינו אלא אבסורד...»

כאן פרץ הזעם!

צעקה מטורפת עלתה,

והחרישה את דברי הרבי, -

ברעש הכללי אי אפשר היה

להבין ולו מילה.

רבי זכריה רק ראה

פנים אדומות מזעם,

ופעורות לרווחה

פיות היהודים הזועמים.

זמן רב הכו את רבי זכריה,

והיו מכים אותו עד מוות,

אילולא רב הלוי הטוב

השיב סדר במקל.

אבל מתקוטט אחד להוט

לא ציית אפילו למקל,

וכשהלוי

התחיל לגרור אותו משם ברגליים -

הוא, מצווח מהתלהבות,

נשך את זכריה באוזן

ובשיניו כרסם לו

את התנוך השמאלי כליל.

אבל בעודו יורק דם,

מקושט כולו בחבורות,

חזר הרבי בעקשנות,

מניע בקושי את שפתיו: -

«ואיפה כאן ההיגיון, יהודים? »

שבועיים שכב רבי זכריה

חולה במיטתו,

אבל גם בשכבו הצליח

לא לפגר אחרי מהלך החיים.

מוזר ככל שיהיה, ולו את העלבון הקל

הוא לא חש,

ולא טינה אל היהודים,

שהכו אותו חינם.

ואילו מקרה ההכאה עצמו,

מבחינה פילוסופית,

נראה לרבי זכריה

מעניין עד מאוד.

בעלה של דבוירה, נתן בן עזרא,

היה קופץ בכל ערב,

כדי את החדשות של היממה

לספר לידידו החולה.

בהדרגה התברר

כיוון המאורעות: -

רבי מוישה, על פי עצת

יהושע בן רב נון

(הוא אשר ישוע נאווין

נקרא בספרים הרוסיים).

בלי להמתין לרשות

משרי פרעה,

התכונן מרצונו הוא

להוציא עמו את היהודים,

והזקנים לכך

כבר נתנו את הסכמתם.

ואילו רבי יהושע עצמו -

מפקד צעיר

בחיל הרגלים של פרעה,

ונוסף על כך אסטרטג מצוין:

קריירה מזהירה

עשה בצבא פרעה,

אבל זה עתה פרש

בגלל האנטישמיות

השוררת בקאסטה הצבאית.

יהושע טוען,

שעכשיו, בקשר למלחמה,

חילות המצב בעורף

נחלשו עד מאוד.

ואיש לא יוכל עכשיו

למנוע מן היהודים לצאת

מן השבי השנוא,

מן השבי המצרי.

«עכשיו אני שומע דבר של ממש,

ולא נס של יתושים -

התעודד רבי זכריה

כששמע את הידיעה הזאת.

«שאַ, אפיקורס עקשן,» -

קטע אותו בן עזרא -

«אתכם, אני רואה, לא תלמד

שום קטטה».

«צדקתם» - אמר רב זכריה,

ומישש את תנוך האוזן -

«לפקפק היום בנס

מזיק מאוד לבריאות.

אבל אני חושב שמאוחר יותר,

כעבור שלושת אלפים שנה,

אפשר יהיה לחיות בעולם

ולא להאמין בנסים».

כעשרה ימים, בערך,

אחרי השיחות האלה,

פעם באה נעמי הביתה

בלבוש בלתי רגיל:

שמלת בוץ אדום,

סנדלים מצופים זהב,

עגילי טורקיז,

מסרקות משנהב,

וצמידים כבדים

על פרקי הידיים ועל הקרסוליים -

כמסגרת נפלאה עיטרו

את יופייה של השחרחרת הדקה.

ורבי זכריה בעל כורחו

התפעל מבתו היקרה,

שהסמיקה בביישנות

מן הרגש שהתעורר

ומן התחושות הלא ברורות

(אולי בפעם הראשונה בחיים)

של יופי ושל כוח נשי,

של כוח קסם נורא,

אשר לדעת שלמה

יכול להיות חזק מן המוות.

(שלמה בעניין הזה

הוא בעיני בר־סמכא: -

היו לו שלוש מאות פילגשים

ושש מאות נשים חוקיות) *)

«מה לך, נעמי שלי?

לאיזה חג התלבשת?

ומאין השגת

את הדברים היקרים האלה?»

«האם אינך יודע, אבא,

שמחר בבוקר

רבי מוישה מוציא

את כל היהודים מן השבי המצרי?

ושאלוהים ציווה על היהודיות

ללוות מן המצריות

חפצים, בגדים וכלים,

כדי להשאירם אחר כך לעצמן?

ביקשתי מאאידה **)

זאת שגינתה גובלת בשלנו,

לתת לי ליום אחד את השמלה הזאת».

- כך!» - אמר רבי זכריה,

ופניו בן־רגע

האפילו, האפירו,

כאילו כיסה אותם ענן.

ובכסותו את פניו בידיו,

בהפנותו עורף לנעמי,

חייך הרבי מרירות

וחשב: - «אידיוטים!

אפילו בעשותם דבר קדוש,

מעשה מושלם מכול, -

הנה בשום פנים אינם יכולים בני אדם

שלא ללכלך בדרך!»

אבל נעמי, שאינה יודעת

לחשוב באופן מופשט מדי,

הבינה שרבי זכריה

מצר על מעשיה.

והיא עצמה כבר כמעט בוכה,

מכל כוחה הקטן

השתדלה להסיר

את ידי אביה מעל פניו.

אבא, אבא, אבא יקר!

הרי, אבא׳לה, לא ידעתי,

שתהיה לא מרוצה

מזה שלוויתי שמלה.

וגם אני עצמי לא הייתי

פוגעת באאידה שלנו,

אילולא הייתה על כך

רשות מאלוהים!»

בראותו דמעות גדולות

בעיני נעמי שלו,

ירד רבי זכריה

מן העננים שוב אל הארץ.

«נו, אל תבכי, נעמי שלי!

את טובה, אני יודע.

אבל אין צורך, בתי, לשמוע

לפעמים לעצות של אחרים.

איני יודע איך האחרים,

אבל נדמה לי, נעמי,

שגנבה - עניין רע

אפילו בשותפות עם אלוהים.

אמנם לא אתווכח,

ולא אצווה, -

את עצמך תחליטי, בתי הקטנה,

מה לנו לעשות בשמלה הזאת.»

בלי להסס ולו רגע,

כגדייה, נעמי,

אחרי שקפצה מהר מן הבית,

נקשה בעקביה הקטנים

על השביל הכבוש.

וכעבור כעשר דקות,

אל זכריה שהיה מחייך,

שבה שוב נעמי

בשמלה הישנה הבלויה.

מתנשפת מעט מן הריצה,

הביטה באביה,

ופניה זהרו

באור של רעיון שהובן.

עד עלות השחר ישבו רבי זכריה

ונעמי היפה

בלילה הזה

בחצר, תחת הדקל הזקן.

ולשניהם נדמה היה,

שבכל מצרים הגדולה,

הנמה תחת הירח,

אין אנשים מאושרים מהם.

עם שחר, אל בקתתם,

התגלגלה ברעם

עגלה בת שני אופנים

רתומה לגמל.

«קום, ספקן זקן!

אסוף מהר את החפצים!

היום כולנו מנערים

מעל רגלינו את אבק מצרים השנוא!»-

קרא נתן בן עזרא,

אשר בטוב לבו

הספיק לדאוג

גם לתחבורה בשביל הידיד.

ומרוב השמחה הגדולה,

שהחלום נתגשם,

על יציאת ישראל

מן העבדות המצרית,

הספקן הזקן - רבי זכריה,

אפיקורס וחולם,

מכסה את פניו בשרוול,

בכה כילד.

  1. *) לפרטים ראו אצל המשורר הידוע ס. פרוג.
  2. **) כמה שלא ייסר המחבר את עצמו, לא יכול היה להיזכר ולו בשם אחד של אישה מצרית, מלבד שמה של האופרה הידועה של ורדי, - אף שלפי נוסח האופרה אאידה אינה מצרית אלא אתיופית.

פרק Iאל התוכן