ראשי
HE

פרק III

במרחק שני מעברי גמלים

מבית החרושת ללבנים

דרך השיירות

הגיעה אל מעברה גדולה,

ובמעברה הזאת, דרך הים,

כשהפשיטה עלתה יפה,

ברחו בבהלה ממצרים

אל חצי האי סיני,

עמוסים שלל

ועם עדרים ששדדו,

כל שודדי המדבר

שלא היו נתונים למצרים.

במחנה ענק ורועש,

מחולקים לשבטים,

התיישבו על יד הים,

ארבעים אלף מהגרים.

(לפי הסטטיסטיקה המקראית

היו שבע מאות אלף, -

אבל כאן אני מכניס תיקון

בגלל המזג היהודי.

איני יכול שלא להיזכר, אגב,

בחנות קטנה ועלובה

שהחזיק בעיירתנו

החנווני חיים פורץ.

ואותו, בכל העיירה,

בלי שמץ של אירוניה,

גם בפניו וגם מאחורי גבו,

קראו - «מיליונר».

«הו, חיים שלנו המיליונר!

ייתן לכם אלוהים הכנסה כזאת!

בחודש, ב«חנות» שלו,

יש לו מאה רובל נקיים!»)

רבי זכריה בן רב זורח,

כמו רב נתן בן־עזרא,

היה משבט יהודה,

ולכן בדרך

נשארו משפחותיהם יחד.

אבל כמובן, בחניית המנוחה,

דודה דבוירה הייתה נעלמת,

ומניחה את כל המשק

ואת כל הטרחה על האוכל

על אשתו של רב זכריה, חוה,

שעוד היניקה

את אברשה הקטן,

ועל נעמי הענווה.

רב נתן ורבי זכריה,

אחרי שנתנו מספוא לגמלים,

החליטו, לפני ארוחת הערב,

לסקור את המחנה היהודי.

בתוך תוהו של אוהלים,

גמלים, שוורים, אילים,

מעט מעניין

עלה בידי הידידים לראות.

פתאום הבחין רבי זכריה

שבעודם מתרוצצים בין המדורות,

נערים יחפים

כולם רצים לאנשהו אל השדה.

מיהרו בעקבותיהם,

מעבר לאוהלים, בשדה,

ראו עולי הרגל

כחמש מאות יהודים,

צעירים, עליזים, חסונים,

מתאמנים בחוסר מיומנות

בפיקודו של יגוישוע

בשקיעה לתוך כלי הנשק.

אחד נשף מעל לקשת ישנה

שמיתרה החל להירקב,

אחד למד להטיל כידון,

אחד נופף בחנית ללא תועלת,

אחד הכה בחרב ענקית

(על פי רוב של עץ,

שכן מכלי נשק שלמים

בחנות הנשק הישנה,

שיהודים בזזו אותה

ביום יציאתם ממצרים,

נמצא מעט מאוד,

ולרבים לא הספיק.)

רבי יגוישוע עצמו,

מתייפה לעיני הגייסות

על סוס פוסע נפלא

מגזע מאונגלז,

היה במדי גנרל.

רבי זכריה שמע פעם

מחייט מכרו

שהמדים הנהדרים האלה

הוזמנו שלוש שנים

לפני המאורעות המתוארים,

אבל נשתמרו להפליא,

שכן בידי אשתו של נוין

פוזרו עליהם נפתלין.

גדילי הזהב

לא נפגמו כלל,

ובכל הנערים

עוררו התפרצות של התפעלות.

«מה דעתך, בן זורח,»-

- נתן דחף את שכנו -

«בישראל הופיעו

גנרלים וחיילים!»

«ובכן» - ענה רבי זכריה,

לא נורא שחרבות

לא הספקנו להשיג: -

מפני מדי גנרל

המרדף ייבהל!»

«פח! איזה מרדף זה!

היום, לפי האיתותים,

קראתי בטלגרף

את כל הרכב המרדף הזה:

עשרים פרשים לוביים,

חמישים קשתים,

וארבע קטנות

מרכבות מלחמה.

וכשיראו

את הגנרל ישוע

ואת כל צבא ישראל -

יחזירו את המוטות לאחור:»

אומץ לבו של בעלה של דבוירה

וידיעותיו המרובות

הדהימו את הסובבים,

ואחד מהם, בקידה,

ביקש מרב נתן

שהוא, אם יוכל,

יבאר להם את המשך המסלול

ואת כוונותיו של משה.

כששמע את הבקשה הזאת,

רבי זכריה נרעד

מן הסיכוי המאיים

לאכול ארוחת ערב קרה לגמרי.

אבל אבוי! - נתן בן עזרא

כבר נשך את הרסן

והניח בלי תשומת לב

את כל הרמזים של רבי זכריה.

«רבותיי! עם המשמר

שיגוישוע ערך,

אין טעם שנצא ממצרים

בסתר דרך המעברה.

בדרך השיירות,

הידועה לכול ונוחה,

נעבור בנחת, באומץ,

אל מיצר סואץ.

שם נעשות עכשיו עבודות

לחפירת תעלה,

ובהן, כידוע לכם,

יש גם לא מעט יהודים.

ניקח עמנו את האחים,

ונצא צפונה

ונלך לאורך החוף

שהים שוטף אותו,

הנקרא הים התיכון.

שלושה־ארבעה מעברים

מתעלת סואץ

יביאו אותנו, אחים,

אל ארץ ההבטחה ההיא

שאלוהינו, מקרקעית הים,

לפי הפרויקט של משה,

הרים, כדי שהיהודים

ישתכנו בה ברווחה.

כך שלשבת הבאה,

לא יום אחד מאוחר יותר,

נפרוש את אוהלינו

במדינתנו החדשה».

ובתפסו פיסת עור,

בעלה של דבוירה, ביד איתנה,

שרטט מיד מפה

של מדינת ישראל.

(אומרים שהמפה הזאת

הועילה לברנדוט,

כדי לסבך את כל השאלות

על גבולות ישראל.)

כאן עלו אנחות ואוי ואבוי -

הכול, בדחיקה, הביטו במפה,

והבינו בדיוק כמו

איל בחלון בית מרקחת.

מנצל את הרגע הזה,

ניסה רבי זכריה

לקחת עמו את נתן,

כדי לאכול לפחות ארוחת ערב חמה.

אבל גם הפעם הניסיון

נשאר בלי הצלחה,

ובנפנוף יד, זכריה

בעצמו נשבה בהאזנה לנתן.

ונתן, כמעט בחרוזים,

נחנק מהתפעלות,

התחיל לתאר ליהודים

את כל יופייה של פלשתינה.

(תמליל הנאום הזה

הדפיסו מילה במילה

עיתוני הציונים של המאה התשע־עשרה)

בשעת לילה מאוחרת, דורך

בחושך על רגלי הישנים,

הביא בקושי את נתן

אל עגלתם, רבי זכריה.

הכוכבים נצנצו ברוך

במרום מעל לים השחור,

אי־שם ייללו תנים,

וצחקו צבועים,

כלבים בודדים

נבחו נביחה עמומה מתוך שינה -

והמחנה הענק נמנם

בין הים ובין הדרך.

על העגלה נחרה דבוירה,

מצמצמת שפתיים במתיקות;

שקוע על חזה של חוה,

אברשה הפיח בועות;

זרועותיה פשוטות לרווחה,

מוארת בירח,

ויפה מן הירח עצמו,

נעמי ישנה על השטיח;

אחרי שאכל במהירות שתי כפות

ממרק בצל טעים,

נרדם רב נתן בן־רגע,

כאילו ירד אל תוך המים.

ורק רבי זכריה,

בתוך היקום הישן,

הרגיש, חד עד כאב,

בכל עצב, בכל גיד,

בכל פרפור של הלב,

בכל אנחה, במבט קנדים,

את יופי הלילה לאין תחתית,

הלילה הראשון בחופש.

מוזר ככל שיהיה, עד הבוקר,

ובלי שידור רדיו, הודעתו של נתן

נודעה לכל אחד.

והשמועה המדאיגה

על המרדף המצרי,

שהלכה וצמחה מעשייה,

הסעירה את היהודים.

ובעוד משה, באוהל,

נועץ בישוע, -

כל היהודים, בלי פקודה,

מיהרו לארוז לדרך.

פתאום, במערב הרחוק,

במרחק תריסר קילומטרים,

שם, שדרך הכבושה

עברה את הגבעה.

הופיעו, נוצצים,

קסדות הנחושת של המרדף.

ומן הגבעה החלו לרדת

מרכבות המלחמה.

«מצרים! מצרים!»

צעקה דודה דבוירה,

ובהצליפה על הגמל,

דהרה אותו אל המעברה.

כל מה שקרה אחר כך

היה בלתי מובן באותה מידה

כמו תמונות הקרב

בסרטי הקולנוע המודרניים.

ובכן, ומאחר שאת הסרטים האלה

כבר ראיתם מאה פעמים,

לא אבזבז זמן

כדי להציג לכם בציור

את התוהו שאין לתארו

שבו כל המחנה היהודי

הסתער בגוש לאורך המעברה.

ולשווא יגוישוע,

שהספיק לקפוץ על סוסו,

ניסה בשוטו להשליט

לפחות סדר כלשהו.

קולו של נוין האיום,

כציוץ, אבד ברעש,

ופקודות הגנרל

( בלי ספק, גאוניות)

לא יכול היה הצבא לשמוע.

אמנם, עליי להודות בפניכם

שבאותו רגע את הפקודות האלה

לא היה מי שישמע,

וקל וחומר - לבצע,

שכן צבאו של יגוישוע,

אחרי שרמס את אוהלו של רבי מוישה

ואת בעל האוהל,

בבהלה, אחרי שמיעך אותו כהוגן,

אחרי שהפעיל חרבות וחניתות,

פרץ לו דרך אל המעברה

ואחרי דודה דבוירה

רץ דרך הים.

ובכל זאת לוחמי נוין,

ניתן להם את המגיע,

ברגע הקשה הזה

לא עזבו את משה.

תפסו את הרבי מתחת לזרועות,

הטירונים הצעירים

הצליחו להושיב אותו

על העגלה אצל דודה דבוירה.

כשראה שהעניין רע,

ושבני ישראל,

מטביעים זה את זה, דוחפים,

נדחקים במעברה כצאן,

ישוע ירק מרוב כעס,

ובהצליפו על הסוס בשוט,

יצא בשחייה לעקוף את ההמון,

כדי להשיג את הלוחמים האמיצים.

והיכן עכשיו גיבורינו?

כפי שידוע לקורא,

דבוירה, חוה ואברשה

דהרו על הגמל.

ונתן, נעמי, זכריה,

אוחזים חזק איש ביד רעהו,

בתוך ההמון המשתולל,

בקושי עמדו על רגליהם.

מפגרים בהדרגה,

כמנהגו של רבי זכריה,

השלישייה הזאת נמצאה

אחרונה שבאחרונות.

ובקושי הספיקו,

אחרי שעזבו את החוף האפריקני,

ללכת מאה מטרים במעברה,

נכנסים במים עד הברך, -

וכבר מיד בעקבותיהם,

רועמים כטנקים,

נפלו בכבדות אל המים

מרכבות המלחמה.

רתומות בשישה

סוסים דמויי פילים,

ומכוסות שריון, המרכבות

טכניקה צבאית איומה.

וכבר נדמה היה לזכריה

שהוא חש בעורפו

את מכות חוטמי הסוסים

ואת הנשימה החמה.

עוד רגע אחד -

והפרסות הכבדות,

כעשבים דקים, ירמסו

את רבי זכריה ואת נעמי.

ובקצורן קציר של מוות,

כעלעול שאין לעצרו,

ישטפו המרכבות

לאורך טור המהגרים.

ומושך את צווארו אל בין הכתפיים,

ומאיץ שלא מדעת את צעדו,

הרבי, בכל שנייה,

חיכה למכת המוות.

אבל עברו כחמש־עשרה דקות,

ועדיין רבי זכריה

שמע, אי־שם מאחורי גבו,

צהלות, שעטות, צעקות, התזות,

וצילצול מתכת.

כשראה שלא מת,

רבי זכריה הנדהם,

כדי לדעת את סיבת הדבר,

הביט לאחור בסקרנות.

הנה מה שראה אז:

כל ארבע המרכבות,

אך עזבו את החוף המוצק,

שקעו בבוץ עד לטבורי הגלגלים.

המפקד הצעיר,

מנסה להזיזן ממקומן,

כיסה בקללות פרועות וכבדות

את רע, את אוזיריס, את איזיס.

ועוד במאה וארבעים חביות

של כבושים, של מלוחים,

טריים, מטוגנים, מעושנים,

ומיובשים, אלילונים.

(מגלה בעניין הזה,

כפי שציין רבי זכריה,

ידיעות תאולוגיות,

ונוסף על כך כישרון

פיוטי שאין עליו ספק.)

אשר לפרשים הלוביים, -

הם, בעוד המפקד

עסק בתאולוגיה,

גם הם לא בזבזו זמן,

אלא, מתפזרים על פני המקום,

ליקטו את כל השלל

שנשאר מאלה שהלכו.

בשעת ערב מאוחרת היהודים,

אחרי שסבלו דיים,

עברו בשלום

אל חצי האי סיני,

אבל רבי זכריה האומלל,

כמעט יצא אל החוף,

הצליח ליפול

לבור מלא מים.

למזלו, חוה ודבורה,

אחרי שהשיגו אי־שם זרדים,

כבר הספיקו עד בואם

להבעיר מדורה ענקית,

ואצלה התייבשו

שני תריסרים ספוגים,

שקפאו במים עד העצם,

יהודים מרוחים כולם.

דודה דבוירה, גיבורת

כל מאורעות היום,

יושבת בגאון

על חבית קטנה שבורה,

בפעם המאה בערב הזה,

בנוסח חדש מאה,

מיהרה לספר לבעלה

על חוויותיה:

«כשראיתי את הצבא,

צעקתי - «מצרים», -

רבי מוישה הגדול שלנו

מיד שמע את קולי,

ומיד, בנס כלשהו,

קפץ על עגלתי,

וציווה עליי להריץ את הגמל

בלי דרך, ישר אל הים.

ולפני גמלי

נבקע הים בנס,

ואחריי עברו היהודים

דרך הים, כביבשה!»

«בדיוק כך, - כביבשה.»

רטן זכריה מבין שיניו,

סוחט מבגדיו

פלגי נוזל עכור.

כארבעה ימים רבי זכריה,

אחרי שהצטנן בערב הזה,

כרך את צווארו בצעיף חם

ועיטש בכל רגע.

רבי זכריה בקביעות

ענה לה: - «כביבשה».

ונעמי, בכל פעם,

אוחזת בכתף אביה,

כדי שלא למעוד במקרה,

צחקה עד כלות.

פרק IIאל התוכן