ראשי
HE

מכתב שלושה־עשר

19.12.46 מאינטה ללנינגרד

אירוצ׳קה היקרה שלי!

זה עתה קיבלתי את מכתבך. מוצא חן בעיניי שעשית בחירה נחרצת של פקולטה, אף שקצת חרפה לי שאחד המניעים העיקריים שבגללם את מוותרת על הפקולטה לפיזיקה הוא הקושי להגיע לשם. לעולם אין לוותר על דבר־מה בגלל הקושי, ויש בכל מאמץ להשיג את המטרה הרצויה. במקרה זה הצידוק היחיד שלך הוא שהמטרה אינה רצויה לך כל כך; ניכר מכל דבר שהפקולטה הפילולוגית בכל זאת מושכת אותך. ובכן מצוין, נחשוב ששאלה זו הוכרעה בינינו. אם יתגשמו תוכניותיי, ייתכן שבעתיד אף נוכל לשתף פעולה, שכן תקוותיי לעתיד קשורות דווקא בעבודה ספרותית. לא מוצא חן בעיניי שאת מוותרת על המדליה בלב קל כל כך. אני אדיש לקישוטים האלה, אבל אם הם ישנם, יש לשאוף בכל הכוח להשיגם. שאיפת הכבוד, והשאיפה להיות ראשון, הטוב ביותר, זו תכונה נפלאה של אדם לוחם. ולשם כך צריך לעבוד. גם אם לא יעלה בידי, צריך לשאוף. נחזור אל שאלת המגמה. שוב אני מרגיש שמושכת אותך המגמה לספרות מערב־אירופית, אבל בגלל הקשיים את מוותרת על כך. כמובן, המגמה לספרות גרמנית אינה מעניינת, אבל הספרות האנגלית (+ אמריקנית) היא חומר עשיר ומעניין כל כך, שפשוט חטא הוא אם, מתוך אי־ידיעת הלשון, אין הולכים למגמה הזאת. כמדומה לי שבעלי מדליות מתקבלים לאוניברסיטה בבחינות רק במקצוע המיוחד, במקרה זה באנגלית.

- 25 -

אם יעלה בידך לקבל ולו מדליית כסף, יש אפשרות להתכונן באנגלית במשך הקיץ. אם תקבלי החלטה כזאת, אוכל לעזור לך בכמה דברים. התחילי לעבוד בכיוון הזה, והלאה יהיה ברור. יחד עם המכתב הזה אני שולח לך 50 רובל במקום מתנה ליום בגרותך. רציתי לאסוף יותר, אבל לא הסתדר. רציתי לשלוח את הכסף הזה במישרין על שמך, כדי לציין שבגרת, אבל כך ולא ענית לי איך את רשומה במסמכים- אספיר או אירינה. לכן אני שולח על שם אמא. אבל בכל זאת הודיעי לי על כך, שכן ייתכן שלקראת סוף מרס תהיה לי שוב אפשרות לשלוח לך. הייתי רוצה, כפי שכבר כתבתי במכתב הקודם, שתשתמשי בכסף הזה לתיאטראות, אבל את חופשיה לנהוג בו כרצונך. אני עובר אל תחילת המכתב. טוב הוא שלימודי בית הספר מכריחים אותך לעבוד במרץ. אבל צריך לדעת להכניס אל תוכנית הלימודים את התוכנית שלך, שאינה של בית הספר. לפי מכתבך, במידה מסוימת את עושה זאת. את מזכירה את גורקי כל כך הרבה במכתבך, שגם אני רציתי לכתוב לך עליו. היה זמן, בערך בגיל 16, שהייתי שקוע מאוד בגורקי, בייחוד ביצירותיו הרומנטיות. זה כישרון אדיר, עם כוח התבוננות אמנותי עצום ועם יכולת למסור בחדות ובתבליט, לטבוע, את אופיים של בני אדם ואת מצבי החיים. אבל כשגדלתי ונוצרה בי היכולת להתנגד, בעזרת מחשבותיי ותחושותיי, לכוח המכריע של אמנים והוגים גדולים, יחסי אל גורקי השתנה. קודם כול גיניתי בחריפות את צ׳לקש שלו, את הזקנה איזרגיל, ויצירות אחרות מאותו הסוג. מפחיד בהן שיר־ההלל לאנרכיזם החייתי של הגיבורים. צ׳לקש, איזרגיל הם חיות יפות, המכלות בלי מחשבה ובלי טעם את חייהן ואת חיי הזולת, מכלות את הדבר היקר ביותר הקיים בעולם.

- 2 6 -

ואפילו לא למען המאבק על הקיום, כמו הזאבים, אלא למען פרצים חסרי שחר שאין להם שום צידוק מלבד אנוכיות בלי גבול והתפעלות מעצמן. מתועבת הסצנה במקר צ׳ודרה, כאשר הצועני הזקן דנילה תוקע בקור רוח את סכינו בגבו של הנער שהרג את בתו, מפני שכך הוא חוק הנקמה. וכל זה כתוב כל כך יפה כל כך יפה, שבמקום לחוש סלידה טבעית כלפי הצוענים והבוסיאקים האלה, העומדים מחוץ להומניזם, הרגש הגבוה ביותר שאדם צריך לחנך בקרבו, את, בקריאה, יחד עם גורקי, מתחילה להתפעל מהם, כלומר מחנכת בקרבך את החיה. זה מפחיד. ברומנים המאוחרים שלו מראה גורקי בכוח בלי רחם את הביצה השחורה של החיים הזעיר־בורגניים. ובכל זאת, גיבורו האהוב מטביי קוז׳מיאקין, גיבוריו, הם האנשים שביניהם גדל, סוחרי הוולגה, העולים ומתרוששים, המרוחקים רק כזרת מאותם גיבורי לומפן שעליהם כתב קודם. אבל כאן כבר טוב הדבר שלעתים קרובות יותר חשים כלפיהם סלידה מאהבה ( אגב, שאלי את שורה לתולדות משפחתה- אבות־אבות, סבים ואב. חומר גורקאי טיפוסי. אז היזהרי, גם בדמך יש דם של הגורדייבים ושל הקוז׳מיאקינים). אבל כמה שגורקי משחיר אותם, את בכל זאת מרגישה שאלה אנשיו שלו, קרובים לו. באוניברסיטאות שלי כותב גורקי במקום אחד על היחס החשדני, העוין, של האנשים שסבבו אותו אל האינטליגנציה. אחר כך, בשכלו, התקרב אליה; בהשכלה ובמקצוע נכנס לתוכה; אבל האיבה הבלתי צודקת הזאת, החשדנות, נשארו לכל ימי חייו. הוא חש את אנשי האינטליגנציה כזרים גם כשהוא מנסה לכתוב עליהם יפה (ילדי השמש). ואת כל איבתו הוא שופך בקלים סמגין בן שלושת הכרכים. הרומן הזה הוא ששימש לי דחיפה ליחס חדש אל גורקי. אני אוהב את האינטליגנציה הרוסית, אוהב את תולדותיה, אוהב את ההומניזם הגבוה שלה ואת הקרבתה העצמית.

היא היא שבראה את הספרות הרוסית הגדולה, את מסורותיה המפוארות של אמת ושל רוח מהפכנית. היא שנתנה אלפי מעונים ולוחמים למען עתיד טוב יותר של האנושות, לוחמים בלי פנייה אישית, המקריבים את עניינם שלהם למען רעיון. מיהם בלינסקי, דוברוליובוב, נצ׳אייב, סופיה פרובסקיה, דוסטויבסקי, קרופוטקין, בקונין, לנין, ועוד אלפים ואלפים אחרים? ולאינטליגנציה חסרונות רבים, שמעולם לא הסתירה. אבל אי אפשר להבליט רק אותם ולשכוח את כל הטוב, כפי שנעשה בקלים סמגין. זאת איני סולח. מוצא מחפש גורקי בפרולטריון המהפכני. אבל כאן גיבוריו פחות חיים מן הסוחרים ומן הבוסיאקים. או שהוא עושה אותם קרובים אל שני הטיפוסים האלה, או שהוא מעמיד אותם על קביים. טולסטוי בתחיית המתים, אף כי באופן סכמטי ומרחוק, כתב ביתר אמת על האנשים האלה, כך שלנין קרא לו מראת המהפכה הרוסית. ובכל זאת, מעל כל המגמות האלה אצל גורקי גוברת האמת האמנותית הגבוהה של סופר־אמן גדול. ואני שמח שאת קוראת הרבה ועובדת עליו. אולי תגבשי השקפה משלך עליו, ותתבונני בו בהיבט אחר משלי. הייתי רוצה רק שזו תהיה השקפתך, שגיבשת בשכלך וברגשך, ולא נקלטת סתם, אפילו מן האדם החכם ביותר עלי אדמות. עכשיו על האוריינות. לחיים הרגילים די באוריינות שלך, אבל לעבודה ספרותית היא מעטה. הסיבה לכך, כמדומה לי, היא אותן השנים שבילית בבית הספר הכפרי. אבל בשאר הדברים הפרובינציאליות, שהבחנתי בך בכאב כזה לפני כמה שנים, נמחקה כליל. בסך הכול לשון מכתבייך משמחת את לבי ההורי, הספרותי. עיתונים אני קורא, בתי הקטנה; אפילו את המחזה של מרגריטה אליגר, זויה, קראתי, כך שכאשר את מזכירה אנשים כאלה אין את צריכה להיכנס להסברים מיהם. אף שפיגרתי אחר החיים, לא לגמרי. חשוב לדעת לשאת דברים שאינם משעממים, שכן לימים יעזור הדבר בעבודת מרצה. וחוץ מזה, לאהוב את הלשון הרוסית אפשר לא רק בכתב אלא גם בעל פה.

מכיוון שעכשיו אני משקיע כוח רב בכתיבת שירים ובחרתי בעיסוק זה כעיקרי לשארית ימיי, מעניין אותי מאוד יחסך אל השירים, כדי שאוכל לשוחח איתך גם על כך. האם את אוהבת שירים, האם קראת מהם הרבה, מי ממשוררי המאה שלנו אהוב עלייך מכול, האם קראת את בלוק ואת גומיליוב, את מאיאקובסקי, את יסנין? מי אהוב עלייך מן המשוררים הכותבים עכשיו? יש לך שירים אהובים, אילו? כתבי לי על כך, אירושה. דומני שפעם שלחתי לך את שירי ליבנה קטנה. איך מצא חן בעינייך? יש בנים בבית הספר שלכם? האם את נפגשת עם מישהו ומתחברת? או שנקבע אצלכן עכשיו סגנון חיים מנזרי? האם את רוקדת אי־שם? הייתי רוצה שיהיה לי מושג מהם חיי הצעירים עכשיו, צעירים טובים וחושבים, שגם את, כמדומה לי, נמנית עמם. כמובן, את סודותייך לא תכתבי לי; אצלכן, הבנות, גם בצבת לא תולשים אותם, לא כל שכן במכתב, אבל לרמוז את יכולה. המכתב הזה יגיע אלייך בתחילת ינואר, ואם יתעכב, אז בדיוק ליום הולדתך. 18 שנים, סוף בית הספר, תחילת האוניברסיטה, תחילת חיים מלאים. הרי זה טוב, לא כן, למרות הרעב, הקור, הנעליים הקרועות ( אגב, על עקבים גבוהים או עדיין על נמוכים), היעדר הכסף ומינימום של מלבושים, ובכל זאת טוב. לכן אני מברך אותך בחום מיוחד ליום ההולדת הזה ומנשק אותך חזק חזק. ( עכשיו את ודאי יפה, לא כן?) וכשאני חושב שיש לי בת בוגרת, אף שצריך הייתי לחוש את עצמי זקן, בכל זאת אינני חש כך, ואני חושב שהנה גדל לי חבר יקר ואהוב. שוב אני מנשק אותך, אירוצ׳קה היקרה שלי, אבא מישה.

שורה! אני מברך אותך ליום ההולדת ולבגירות של בתנו הקטנה. כל הכבוד לך שהצלחת לבדך לגדל אותה ולהביא אותה עד סוף בית הספר. עוד מעט וייקל לך: גם אם לא תתחיל להשתכר, מלגה בכל זאת תקבל. אני מקנא בך שאת איתה ביום החגיגי הזה.

אני מנשק אותך, מישה.

מכתב שנים־עשראל התוכן