ראשי
HE

אפילוג

רוח רפאים - רבי זכריה,

קטע את סיפורו הזורם,

על כיסאו הגבוה

התנדנד במדה, לאט.

ועל זקן השיבה,

ממהרות זו אחר זו

בין קמטי הפנים העמוקים,

נשרו דמעות גדולות.

אפילו שלושת אלפים שנה

לא ריככו את צער הרבי,

אפילו הקור הנצחי של המוות

לא המעיט את כאב האובדן.

והאם ייראה מוזר,

שבעת שחיבקתי את רוח הרפאים,

בכיתי יחד עם אבי הקדמון,

בקינה בלשון היהודית.

בכיתי גם על נעמי,

דודתי רבת־רבת־רבת־רבתא,

ועל כל שאר הנעמיות,

שנספו בלי טעם;

על אובדן בלא עת

של יקרים, אהובים על הלב,

שמותם מותיר

בלב עקבה מדממת;

על ילדיי נטולי הגוף,

שנולדו בייסורי היצירה,

ונהרגו בעריסה

ביד אדישה;

על אהוביי החיים,

חסרי ישע, כמו נעמי,

אשר אין בכוחי

להטות מהם את המכה האכזרית.

רבי זכריה מחה את הדמעות,

קינח את אפו במטפחת

ובלחצו את ידי בחזקה,

שב ופתח בסיפור.

«מה אפוא עכשיו, צאצא,

עוד אוכל להוסיף לך

על יציאת ישראל

ממצרים הרחוקה?

נדדנו במדבר, '

נלחמנו בשבטים,

והשגנו את מחייתנו

בשוד ובגידול מקנה.

נ, משקיים את ההבטחה.

שנתן לנו בסיני,

אדוננו בכל הקרבות

תמיד נתן לנו את הניצחון.

זכור לי, פעם גדוד מעופף

בפיקודו של אגוישוע

(בגדוד הזה לא הייתי)

ניהל קרב אכזרי.

היהודים כבר ניצחו,

אך השמש שקעה נמוך

והאויב קיווה,

משחטף את הילדים ואת הנשים,

להימלט בלילה מן המפלה.

וכדי שהיהודים יספיקו

לשחוט עד תום את כל היריבים,

כדי שהשלל העשיר

לא יברח מתחת לאף,

ביקש נאווין מאלוהים

ויהוה באדיבות

מילא את בקשת נאווין.»

השתעלתי בעל כורחי

ואמרתי בביישנות: -

«רבי! כלום אין הנס הזה דומה

לאחר - זה עם היתושים».

«מה אתה סח, מה אתה סח! זה היה

דיווח מהימן

של מי שהיו בגדוד,

כתבי החזית!»

«אה! אז, כמובן, אני מאמין!

להטיל ספק בדיווחים

של כתבי החזית

מזיק מאוד לבריאות.

אבל אני חושב שמאוחר יותר,

כעבור שלושת אלפים שנה,

אפשר יהיה לחיות בעולם

ולא להאמין בניסים.»

«טוב, טוב, חופשי בדעות !» -

גיחך רבי זכריה, -

«אותנו, אני רואה, לא תלמד

שום קטטה...

זה הכול, צאצא יקר,

קיימתי חוב של יהודי,

כשסיפרתי לך, צאצא,

בערב פסח השקט הזה,

את ההגדה העתיקה שלנו.

הזמן בזרם זועם

זורם ביקום

ונושא בלי שוב

הרבה שמחה והרבה יגון...»

אולי אבי הקדמון המהולל

הוסיף עוד דבר־מה,

אבל לפתע, כמו שניעור,

ממש מעל אוזנו

חרחר הרמקול שלי,

בהעבירו את הקשת השעון,

ועם המכה השתים־עשרה

נעלמה רוח הרפאים.

פרק IVאל התוכן