מכתב
ס.ג.
יקירי! אחרי פגישתנו,
אני שיכורה מאהבה אליך.
דהרת לדרכך, בז־הציד הגאה שלי,
ושוב אני לבדי לגמרי.
אך לרגע נגעו פנים
בגיזת הזהב של האהבה:
זו ציפור האושר הכחולה
שהעניקה לי עשרים דקות.
בלעדיך גם יום אביבי
הוא לי כליל חורף אפל,-
אפילו אם אקח על ברכיי
את בתנו אפורת העיניים.
לפעמים מר לי כל כך,
שהייתי בורחת אל העמדה שלך,
אל הגימנסטיורקה החזיתית שלך,
רק לטמון בה את אפי לרגע.
הרי אתה אוהב אותי ולו מעט?
אחרת הייתי יוצאת מדעתי!
אתה יודע, הפעוטה שלנו היום
אמרה לי בפעם הראשונה: «מא».
אני אומרת לה: «אמרי עוד – אבא,-
שאני אמא, את זה אני יודעת בעצמי.»
והיא נופפה בכפה הקטנה
ושוב חזרה: « מא».
אני רואה אותך לעתים קרובות בחלום,
מתעוררת וקוראת בקול.
יקירי! אתה נחוץ לי קרוב יותר,
אתה נחוץ לי עכשיו, בהקיץ.
בוא ולו לשעה, אם תוכל.
גביע הכאב מלא על גדותיו.
רק אתה תעזור לי לעמוד.
חביבי! בוא, בוא!
18 ביולי 1946