דואט
/ « נטשה» /
סרגיי:
הזהו, הזהו, הזהו השדה?
ההוא, ההוא- הוא, ההוא הוא השלג?
הכאן טיילנו יחד עם אוליה
בסתיו שעבר , בנובמבר?
השמיים התעטפו בעננים קרועים,
השלג ארג דוגמאות על השדה,
היער מרחוק לא היה ולא לא היה.
הובלתי את אוליה בידה על פני השדה.
השלג ארג את חישוקי השדה,
פה ושם עוד נראתה עשב…
חישוקיה הדקים, העדינים של אוליה,
כאילו בצחוק, נישקתי אותם אז.
פלומות שלג עפו אל מתחת לצווארון
ונזלו עליו כדמעה.
קרוב יותר, קרוב יותר –הנה הוא, העיר.
« נו, להתראות. אני הביתה!
העיר פיזרה את האגדה שלי,
בצלצול החשמליות צלצלה אותה לרסיסים.
לא אוכל למצוא אותה שוב
בספרים, בנשים או ביין.
הזהו, הזהו, הזהו השדה?
ההוא , ההוא , ההוא –הוא השלג?
הכאן טיילנו יחד עם אוליה
בסתיו שעבר, בנובמבר?
אוליה:
ובכל זאת, בחור נחמד היה,
בחור מצחיק להפליא היה.
הוא לקח על ידי כל אצבע קטנה,
ונישק את האצבע הקטנה ביותר.
במסעדה חם ועליז,
-הג׳אז רוקם שיר אחר שיר.
יושב. שותק. הרכין את הראש.
…ובעצמו זז ומתקרב.
-« אז אתה, סריוז׳ה, תירדם עוד מעט.
או שכואב לך הראש?»-
- « אולנקה, אוליה, ניסע אל מחוץ לעיר.
שם אמצא מהר יותר את המילים».
הגענו איתו לאיזה שדה,
במקום ריק לגמרי.
- «נו הנה. עכשיו אנחנו שנינו יחד, אוליה.
הלוואי תמיד להיות יחד כך.»
שוטטנו בשדה בלי שום דרך,
הוא דיבר כל הזמן על אמנות,
עד שקפאו לי הרגליים,
ונעשה משעמם ועצוב.
נו, נמאס לי. אמרתי: -« להתראות»,
וקפצתי אל החשמלית תוך כדי נסיעה,
והוא, הדוב, פספס את החשמלית!
נו, והנה כל מה שהיה.
ובכל זאת, אני נזכרת ,מביטה באצבע,
באצבע הקטנה ביותר,
…ובכל זאת , בחור נחמד היה,-
בחור מצחיק להפליא היה!
1940