פרוטוקול חקירה 12/XI-56
פרוטוקול חקירת עד 12 בנובמבר 1956.
התובע הצבאי של המחלקה, מיור המשפטים לבדב.
קורץ משה אברמוביץ׳
יליד 1908, העיר סבסטופול.
מהנדס בכיר של רשת החשמל של הקומבינט «אינטאוגול»
נשוי.
יהודי.
השכלה גבוהה
נידון ב־1939 לפי סעיף 58-10 וב־1942 לפי סעיף 58-10 חלק 1 של החוק הפלילי של הרספ״ר חסר מפלגה העיר אינטה, קירוב, 30א, דירה 15 הרדיפות ההמוניות של אנשים סובייטיים, שנערכו בארצנו ב־1937 ושאותן ראיתי מיותרות, לא כדאיות לעניין הסוציאליזם, עוררו בי תחושת כאב לגורל המהפכה בארצנו, תחושת מחאה נגד הרדיפות האלה. תמיד., מנעוריי, הייתי מסור לעניין הסוציאליזם ובמידה של כוחותיי ואפשרויותיי נאבקתי למען הסוציאליזם. וכשראיתי שעוצרים אנשים סובייטיים רבים מאוד, ולא רק אנשים שעמדו במשרות גבוהות אלא גם אנשים פשוטים, הגעתי למסקנה שמדיניות כזאת מערערת את עניין המהפכה, את עניין הסוציאליזם בארצנו, מותירה אותנו חסרי מגן. עובדות ממשיות של הרדיפות ההמוניות האלה היו אז במוסקבה רבות מאוד, דיברו על כך בכל מקום, ואני עצמי ראיתי זאת, אף על פי שאיש מקרוביי אז לא היה. כאן אני רוצה להדגיש שלא נכנסתי לנכונות, למוצדקות, של הרדיפות האלה, שכן לא יכולתי לדעת בוודאות אם אדם זה או אחר נעצר כדין, מתוך ביסוס, אך סברתי שרדיפות המוניות כאלה לא נגרמו משום דבר, הן לא היו נחוצות, ולא עוד אלא, כפי שסברתי, הן היו מזיקות לארצנו.
והנה, כתוצאה ממה שעבר עליי, כתוצאה משכנועי במיותרותן ובמזיקותן של הרדיפות ההמוניות, כתבתי ב־1937 את הכרוז האומלל ההוא, שבגללו נשפטתי ב־1939. כתיבת הכרוז הזה קשורה בקוגן לב דוידוביץ׳ מסוים, 1918- 1919( איני זוכר בדיוק ). לראשונה פגשתי את קוגן זה עוד ב־1925, .כשהיה בן 7 ואני הייתי -17. ראיתי אותו אז אצל מכרה שלי- מרגוליס ליובוב סמוילובנה. באותו זמן עסקתי מעט בפעילות ספרותית. קוגן, בעודו נער, כנראה גילה נטייה כלשהי לספרות, ולכן גם היה מבקר אצל מארוגוליס, שאהבה ילדים מוכשרים ובדרך כלשהי סייעה להם. כמובן, באותו זמן לא היו לי עם קוגן שום יחסים, שכן עוד היה נער.
בפעם השנייה נפגשתי עמו כבר ב־1936, כשהיה סטודנט במכון המוסקבאי הספרותי־פילוסופי, למד בשנה הראשונה, והוא עצמו התחיל לכתוב משהו. נפגשנו שוב אצל מרגוליס, שגרה בסמטה הטברסקאית־ימסקאית השלישית. קוגן ביקר גם בדירתי פעמיים־שלוש. הוא עצמו גר עם אמו, אך איפה- איני יודע; אצלו לא הייתי אף פעם. בפגישות עם קוגן שוחחנו על נושאים ספרותיים, וגם על המאורעות השוטפים בארץ ובפרט על הרדיפות ההמוניות שנערכו. בעניין הרדיפות האלה השמעתי לקוגן את מחשבותיי, שעליהן העדתי למעלה. הוא הסכים עמי. והנה פעם, בשיחה עם קוגן שהתקיימה במרס־אפריל 1937 בדירתי, אמר לי שבמכון שלהם יש קבוצת סטודנטים הרוצים לצאת נגד מדיניות הרדיפות ההמוניות, ולהשתמש לשם כך בטרור או במשהו מעין זה – איני זוכר בדיוק עכשיו. על כך אמרתי לקוגן שפעולה בשיטת הטרור חסרת טעם, שכן היא סותרת את המרקסיזם. אמרתי לקוגן שיש לפנות בקריאה אל ההמונים, אל העמלים של ארצנו, כדי שיצאו נגד מדיניות הרדיפות ההמוניות. קוגן הסכים עמי, אך אמר שהם, הסטודנטים, לא יוכלו לעשות זאת מפאת ניסיונם המעט בחיים, וביקש ממני לכתוב כרוז. הסכמתי לעשות זאת. עם זה אמר לי קוגן שיש לחתום על הכרוז בשם מפלגת פועלים אנטי־פשיסטית ושיש לו הקטוגרף, והם ישכפלו את הכרוז הזה ויפיצו אותו בקרב תושבי מוסקבה בחג האחד במאי.
כיומיים אחרי השיחה הזאת כתבתי את הכרוז ומסרתי אותו לקוגן. את הכרוז כתבתי לבדי, לא נועצתי באיש ואיש לא עזר לי. כמדומה שלמחרת אחרי זה בא אליי קוגן עוד פעם וביקש נייר נקי להדפסת הכרוז; נתתי לו, והוא הלך ממני. באותו יום עצמו נעצרתי.
מלבד הכרוז הואשמתי בחבלה, בריגול ובעוד משהו. החקירה נוהלה תוך הפרה גסה של החוקיות הסוציאליסטית. ישבתי בכלא לפורטובו, הוכיתי, ולכן כל עדויותיי בחקירה, ובכללן גם אלה שבכתב ידי, אינן תואמות את המציאות, חוץ מן העדות שכתבתי את הכרוז.
גם עדויותיי בבית המשפט אינן תואמות את המציאות במלואן. ידעתי שאם בבית המשפט אחזור בי לגמרי מעדויותיי שניתנו בחקירה, יחזירו את תיקי להשלמת חקירה, ואת זה לא רציתי., לכן העדתי בבית המשפט דברים אחדים שלא תאמו את המציאות, אך מה בדיוק - איני זוכר.
יש לומר שכבר בבית המשפט ניחשתי שקוגן היה פרובוקטור. עוד בחקירה מסרתי עדות נגד קוגן, אך החוקר משום־מה לא רשם את העדות הזאת בפרוטוקול החקירה. בבית המשפט ביקשתי לזמן את קוגן לבית המשפט כעד, אך סורבתי. אחרי מעצרי לא ראיתי את קוגן ואיני יודע היכן הוא ומה עלה בגורלו. אמנם, כעבור 1.5 שנים אחרי מעצרי, אחרי המשפט, הייתה לי פגישה עם אשתי, שאמרה לי שראתה את קוגן ברחוב במוסקבה. היכן קוגן עכשיו, איני יודע. אשתי מתה. אשר למרגוליס גם כן איני יודע, כמדומה בטשקנט.
הנה על יסוד הידיעות האלה על קוגן, שנמצא חופשי, הגעתי למסקנה שהוא פרובוקטור. אמנם בזמן שנפגשנו לא חשבתי כך, האמנתי לקוגן שיש קבוצת סטודנטים הרוצה להילחם נגד מדיניות הרדיפות ההמוניות, וצירפתי את עצמי אל הקבוצה הזאת, אף על פי שמכל הרכבה הכרתי רק את קוגן.
מטרת כתיבת הכרוז והפצתו – הייתה לפנות אל ההמונים בקריאה לקום למאבק נגד מי שמנהלים בארץ רדיפות המוניות, בראש ובראשונה נגד סטלין, שראיתי בו את האשם במדיניות הרדיפות ההמוניות, ונגד מי שביצעו את הרדיפות האלה, כלומר נגד הנ.ק.ו.ד., מנהיגיו. במובן הזה בדיוק מדובר ב«הקליקה הסטלינית». מעולם לא חשבתי שמדיניות הרדיפות ההמוניות היא מדיניות כל מפלגתנו, כל ממשלתנו, ולכן לא רציתי שהעם יצא נגד המפלגה והממשלה בכלל. כעת, לאור החלטת הקונגרס ה־20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אני יכול לומר במצפון נקי שכאשר כתבתי את הכרוז הזה לא ביצעתי שום פשע. טעותי היא שאז, ב־1937, לא צפיתי שהמפלגה יחד עם העם תוכל בסופו של דבר להתגבר על טעויות זמניות. חשבתי אז שהכוחות האלה אינם, הייתי בייאוש וכתבתי כרוז, אף שאני מבין עכשיו שלא היה צריך לכתוב אותו. אך גם אחרי שכתבתי אותו לא ביצעתי פשע, שכן לפי חוקת ברית המועצות הייתה לי זכות לחופש הדיבור, המוצבת להגנת עניין הסוציאליזם. ובכרוז שלי, אני חוזר, רציתי רק לסייע לעניין הזה ולא עלתה בדעתי שום דבר נגד השלטון הסובייטי, נגד המפלגה.
שאלה: איך להבין את המילים בכרוז :«המשק מתפורר, הרעב מתקרב»?
תשובה: את המילים האלה יש להבין במובן זה שדיכאונות המוניים עלולים להביא את הארץ לידי כך שהמשק יתפורר ויבוא רעב, שכן לא יהיה מי שיעבוד.
שאלה: איך להבין את המילים: « הסוציאליזם נשאר רק על דפי העיתונים ששיקרו את עצמם עד הסוף»?
תשובה: זה כמובן מחודד מדי ולא נכון וניסוח לא נכון. התכוונתי לכך שבעיתונים כתבו על אויבי העם, שלא היו במציאות, ושהרדיפות ההמוניות עיכבו את התנועה אל הסוציאליזם.
שאלה: מה גרם לכתיבת הכרוז: הרדיפות ההמוניות בלבד, או עוד משהו אחר?
תשובה: כתיבת הכרוז נגרמה רק מזה, כדי לצאת נגד מדיניות הרדיפות ההמוניות. אמנם אז וגם דל זה, כלומר לפני 1937, גיניתי, ביקרתי בחוג חבריי לעבודה גם צעדים כאלה של המפלגה הממשלה כמו איסור ההפלות, החלת האחריות הפלילית על נערים בני 12 -14, הכנסת שיטת דרכונים בארץ, אך זו הייתה דעתי האישית בשאלות לא מהותיות. על כתיבת הכרוז לא הייתה לכך השפעה.
שאלה: בתחילת הישיבה בבית המשפט הצהרת שלא היית חבר בשום ארגון אנטי־מהפכני, ואחר כך העדת שהיית משתתף בארגון כזה יחד עם קוגן. במה להסביר את הסתירה הזאת?
תשובה: בחקירה האשימו אותי כביכול שאני משתתף בארגון ק.–ר. של פיזיקאים: לנדאו ואחרים. לא היה דבר מעין זה, ולכן אמרתי זאת בבית המשפט. אך כשהאשימו אותי שהשתייכתי לארגון אנטי־מהפכני יחד עם קוגן, העדתי בעניין זה שאכן צירפתי את עצמי אל קבוצת הסטודנטים יחד עם קוגן, ובמובן הזה השתייכתי אליה, אל הארגון הזה, אך לא ראיתי אותו כאנטי־מהפכני. מלבד זאת, מלבד קוגן לא הכרתי איש ולא נקטתי שום אמצעים ארגוניים שאלה: מפרוטוקול המהלך השיפוטי נראה שבכרוז שלך יצאת נגד מדיניות המפלגה והממשלה, נגד « קליקת צמרת המפלגה» איך להבין זאת?
תשובה: אני. לא העדתי כך בבית המשפט, ובפרוטוקול הרשומות האלה שגויות.אני חוזר, הייתי נגד הרדיפות ההמוניות ונגד מי שביצעו אותן, כפי שהעדתי למעלה.
שאלה: בבית המשפט העדת שבעניין הכרוז נועצת בלנדאו. האם זה נכון?
תשובה: בבית המשפט לא אמרתי כך; עם לנדאו בעניין הכרוז לא דיברתי מעולם. בפרוטוקול תשובתי נרשמה שלא כהלכה.
שאלה: בבית המשפט הכרת בנכונות עדותו של לנדאו בל.פ. 24-25 בעניין הכרוז. האם זה נכון?
תשובה: על שום עדות של לנדאו לא ידעתי; במשפט לא הקריאו לי אותן.
שאלה: בבית המשפט במקרה אחד הצהרת שכתבת את הכרוז מיוזמתך, ובמקרה אחר העדת שכל זה – תוצאה של פרובוקציה מצד קוגן. איך להבין זאת?
תשובה: כשדיברתי על היוזמה שלי, התכוונתי לפנייה אל העם בעניין הרדיפות ההמוניות, ואילו לכתוב את הכרוז עצמו הציע לי קוגן. שאני רואה בו פרובוקטור.
שאלה: בשל מה עצרו אותך ב־1935 ?
תשובה: ב־1935 עצרו אותי והאשימו אותי לפי סעיף 58-10 על כך שבעיתון קיר יצאתי בביקורת על מנהל המכון החרקובי, שם עבדתי אז. דנו אותי ל־1.5 שנים. אך עד מהרה התיק הופסק, ושוחררתי, שכן לא הייתי אשם.