מכים בפסי ברזל ארוכים
ס.ר.
מכים בפסי ברזל ארוכים
בצלצול מעירים געגוע בנפש…
עזבתי את אהובתי
והלכתי ממנה מעבר לנהר.
השלג אחז במגפי הלבד המגושמים,
הסופה סינוורה את העיניים,-
שדון קטן התחכך בלב
ולחש : « פנה אחורה».
אך אחורה הדרכים חסומות לי,
נשארתי לבדי לגמרי.
ואני נגרר כמו ילד שנענש
לא ידוע על מה ועל ידי מי.
איך אוכל ללכת בהכנעה,
איך לא אקלל את הגורל,
אם אולי ברגע הזה ממש
מישהו פוגע בך!?
הייתי מכרסם את פס הברזל הזה,
במצח הייתי פורץ כל קיר,
ואותך, חסרת מגן, עדינה,
הייתי חוצץ בגופי מפניהם.
בצורה בלתי חדירה יותר מחומות גבוהות,
ונוראה יותר מים של אש,
זה אשר עתה, חומת־עיניי,
מרחיקה אותך ממני.
הפטיש מכה בפס ברזל ארוך,
הצלצול נשמע בגעגוע אינסופי…
איך אציל את אהובתי,
שנשארה לבדה מעבר לנהר!
27 בדצמבר 1945