זיכרונות מן הגלות
זיכרונות של נטשה, בתו השלישית של משה, על הגלות
בתצלום הזה אמא ואבא שלי יושבים חבוקים באיזו מסיבה שניהם במשקפיים עגולים ושניהם רכים ועליזים. אני חושבת שזו השנה הראשונה שלנו באינטה, כלומר – שנת החמישים ואחת, חורף. הם בביקור ושתּו קצת – שניהם חופשיים ולא מתוחים – השנה הראשונה יחד, כמשפחה – חלום שבכל זאת זכו להגיע אליו – לא ידוע אם לזמן רב, אבל ברגע הזה הכול טוב.
אמא ואבא הכירו במחנה, ב-ITL הצפון-פצ׳ורי, שם שניהם ריצו את תקופותיהם – אמא לפי סעיף 58\ 8 – חשד בריגול – היא נעצרה ב-38, כחברת הקומינטרן, מאלה שבאו לברית לעזור לבנות קומוניזם במדינה אחת בנפרד...
כשעצרו אותה, היא עבדה במכון לפרופסורה האדומה, במחלקה לכלכלה עולמית, בתפקיד רפרנטית. היא באה לרוסיה בשנת 34 מלטביה שהייתה עוד צארית אז, מריגה. אותה, כקומוניסטית מחתרתית פעילה, שלטונות המשטרה גזרו עליה מעצר וחיפשו אותה בכל מקום. החברים למחתרת ארגנו לה בריחה אל גן העדן הקומוניסטי, דבר שהיה קשה מאוד להוציא אל הפועל, אבל היא הצליחה, ומשנמצאה בברית המועצות השתלבה בפעילות בבנייה הגדולה. עד שהיא, יחד עם אלפי אנשי קומינטרן אחרים, נעצרה בחשד לריגול, ואחרי שהות קצרה באחד מבתי הסוהר של מוסקבה – בלובּיאנקה – נשלחה למחנה, שם ניתנה לכולם הזדמנות נפלאה, בעבודה בכריתת יער, ותוך כדי שהם מתפגרים ברעב, לבנות את הקומוניזם. אמא, בלעג לעצמה, אהבה לחזור על הפתגם – על מה שנלחמנו, על זה נתקענו...
הם הכירו באופן רומנטי מאוד. אבא שלי גסס מהרעלת דם היה לו פורונקל ענק על הצוואר – מתת-תזונה ומחוסר ויטמינים,- ומישהו מן החברים – הזקים פתח אותו בסכין מטבח, - בלי לקיים ולו כלל אחד של היגיינה \ לא לשובע – ובלבד להישאר בחיים\. מובן מאליו שאחרי ניתוח כזה היה קשה להישאר בחיים. ולמחרת בבוקר, מחוסר הכרה, עם חום של למעלה מארבעים, הסיעו אותו לבית החולים המקומי הקטן – למות... ושם עבדה באותו זמן אמא שלי כסניטרית. היא החזירה אותו לחיים בנס כלשהו, וכשהבין שהוא עוד חי, מיד התחיל לחזר אחריה, ואף על פי שזה לא היה פשוט כלל\ לפי סיפורו שלו עצמו, המאוחר יותר\ , הוא בכל זאת השיג הדדיות כעבור שנה בערך. וכעבור עוד תשעה חודשים\אמא טענה שכמעט עשרה – היא עברה את הזמן\ נולדתי אני. אמא השתחררה ביולי 46, כשכבר הייתי בת חצי שנה. היא המשיכה לעבוד באותו מקום, כדי לא ללכת לאיבוד מאבא, שתקופתו הייתה אמורה להסתיים רק כעבור חמש שנים. התצלום הזה נעשה ב-51..
אמא – רודובה סרפימה יוסיפובנה. נולדה ב-1906 – בעיר ויטבסק, ואחר כך עבר אביה עם המשפחה לריגה. כשהגרמנים נכנסו לריגה, הם שרפו את כל בתי החולים היהודיים, באחד מהם שכבה אז אמא של אמא, ואת כל שאר קרוביה הגרמנים ירו, או גם שרפו. תשובה כזאת קיבלה אמא שלי, כשבשנת ארבעים ושמונה נסעה לריגה לחפש את הקרובים שנשארו בחיים. התברר, לפי המסמכים שנמסרו לה, שאני קרובת המשפחה היחידה שלה עלי אדמות.
אבא – קורץ משה אברמוביץ׳. נולד ב-1908 בעיר סבסטופול, אחר כך עברה משפחתם לסימפרופול.
התצלום השני נעשה בשנת החמישים ושש, באינטה, כשאירוצ׳קה באה אלינו לחופשת החורף. לאבא בו – ארבעים ושמונה, הוא כבר עבד חמש שנים כמהנדס בכיר לאספקת החשמל בקומבינט אינטה-אוגול, וגרנו בשני חדרים בבית עץ בן שתי קומות מסוג צריף – מטבח אחד לכל הקומה – ואף לא שירותים אחד\עשר משפחות בכל קומה\. ובכל זאת, אחרי המחפורת שגרנו בה שנה וחצי, ושהוצפה בכל אביב במי קרח,- הדירה הזאת נראתה כארמון. ליד הבית שלנו עמד מגדל שמירה מעץ, שנותר מן הזמן שבו עוד היה במקום הזה זון. אבל את המגדל הזה הילדים\לא בלי השתתפותי\ שרפו פעם. אף על פי שאבא בזמן ההוא כבר נחשב שכיר חופשי, הוא עוד היה חייב להתייצב פעם בחודש בנקודת המיליציה המקומית, משום שעוד היה תחת פיקוח, לפי כללי שלילת הזכויות. ופירוש הדבר היה שלא זו בלבד שלא הותר לו לגור במקום אחר, אלא גם לעיר אחרת יכול היה לצאת לא יותר מאשר לחודש, וגם זאת רק לאחר קבלת אישור מן הגופים המפקחים.
בתצלום הזה אבא שלנו שמח מאוד, מפני שהוא מחבק בבת אחת שתיים מבנותיו. לאושר שלם, לפי דבריו, חסרה לו ברגע הזה גאלוצ׳קה, בתו האמצעית, אבל אז עוד לא מצא אותה. בקיץ של השנה הזאת ניסע איתו לקיסלובודסק, ונמצא גם אותה.