מכתב שביעי
20. 11.44
בתי היקרה הקטנה! זה כבר כעשרים יום שלא קיבלתי ממך מכתב. לפי אמות המידה הקודמות של חליפת המכתבים שלנו זה היה מעט, אבל בחודשים האחרונים התקרבנו איכשהו ברוח, וכשזמן רב אין ממך מכתבים אני מתחיל להתגעגע. ובכלל, בזמן האחרון אני פחות רעב, עליתי קצת במשקל, ולכן התחלתי להתגעגע הרבה יותר אל החופש ולהיכבד מן המאסר. זו תופעה מעניינת, שהפסיכולוגיה כמעט לא חקרה, ושאנו כאן במחנות נאלצים לראות לעיתים קרובות. כשאדם נדחק אל הקצה האחרון, נמחקים ונעשים מוזרים ובלתי מובנים כל הסבל והחסך הרוחניים. אינני טוען שייסוריה של אנה קרנינה, שהביאו אותה להתאבדות, אינם חוויות טרגיות באמת, אבל אני משוכנע שאילו שללו ממנה את החופש ואילצו אותה לדאוג בכל רגע לפת לחם, יחסו של ורונסקי אליה ויחסה של החברה הגבוהה היו תופסים אצלה מקום קטן מדי, ובזכות זאת, אף שלייסורים הקודמים היו נוספים חדשים, אפילו המחשבה על התאבדות לא הייתה עולה בדעתה.
המסקנה הזאת מתחזקת עוד בעובדה שהתאבדויות במחנות נדירות עד מאוד, לדעתי אפילו נדירות יותר מאשר בחופש.
איזה מנהג טיפשי, להסביר הכול בהיגיון! התגעגעתי לבת , אז צריך לכתוב על כך דיסרטציה שלמה. פשוט אני רוצה מאוד לראות אותך, אירוסיה שלי, יקירתי! קחי זאת בחשבון וכתבי לעיתים קרובות יותר.
אבל אני חייב לך. כל כך נסחפתי בכתיבה במכתב הקודם, שלא הספקתי לענות על שאלותייך.
אשתדל למלא את החסר, וכיוון שמכתבך מ־9.10.44. ענייני לגמרי, גם אני מכוון את עצמי לנימה עניינית.
יקיריי! ( מה שאני כותב נוגע במידה שווה גם לך וגם לאמא, ולכן אני עובר לרבים). אינני כועס עליכן ואינני נעלב, ואין לי שום זכות להיעלב. אני מבין בבירור מה מצבכן החומרי, ובמרירות אני מרגיש שכל פת יבשה שאתן שולחות לי לקחתן מפיכן שלכן. אבל גם אתן הבינו מה עובר על אדם מעשן כשחודש אין לו מה לעשן, כשהוא נאלץ לחזר אחרי שלוק עשן במחיר ספל שלם של השפלות מרות, או, שוכח את כבודו, לזחול מתחת לשולחן ולאסוף בדלים, לעורר את הלעג אפילו של אנשים קרובים, ולאבד את המעמד בחברת המחנה שכבש בעמל כה רב. לכן כל כך הכעיס ופגע בי שבגלל ארגז עיכבתן חודש שלם את החבילה שכבר הובטחה והוכנה. זה כבר כמה ימים ששוב אין לי מה לעשן. אני חושב באימה שאם עד עכשיו, עד קבלת המכתב הזה, עוד לא שלחתן לי דבר לעישון, פירוש הדבר שאין לי למה לחכות לפני 20 בדצמבר. אני מפציר בכן, יקיריי, עשו כל מאמץ, אל תחסכו טרחה, זמן ואמצעים, אלא שלחו לי מיד, תכף עם קבלת המכתב הזה, חבילה עם סמוסאד חזק יותר. אגב, אם העניין בכסף, לא צריכה להיות בגללו שום עצירה. הודיעו לי כמה עולה אצלכן סמוסאד( רק שיהיה בהכרח חזק), ואני אעביר לכן מיד מחשבוני האישי כסף ל־20-30 כוסות סמוסאד. נו, די עליי. אירוצ׳קה, אני חוזר אל מכתבייך. נדמה לי, לפי הידיעות המוקדמות שמסרת, שמצבכן השנה בכל זאת טוב יותר מאשתקד. מה שלא תאמרי, 450 ימי־עמל אינם 300 ימי־עמל. בייחוד, קרוב לוודאי, ממלא אותך גאווה שבמספר הזה שליש הם ימי העמל שלך. חבל כמובן שהרווחת אותם בידיים ולא בראש, אבל אני בטוח שתחושת העצמאות שהשכר הראשון מביא לכל אדם, הביטחון בעצמו שהוא נותן, יעזרו לך להתחיל מהר יותר להפעיל גם את הראש.
חבל נורא גם שאינני יכול ללכת איתך, כפי שאת זוכרת בביקורי האחרון בלנינגרד, כשבחרת לך כובע אדום, ולהלביש אותך כפי שנערה בת שש־עשרה הייתה רוצה להיות לבושה. עלייך להסתדר לבדך. כתבי לי מה מבגדים ומנעליים הצלחת לסדר לעצמך בסתיו הזה. פעם התעניינתי בסמרטוטים של נשים ולא רע הבנתי בעניינים האלה. כתבי בפירוט מה קיבלתן בסופו של דבר תמורת ימי העמל. מה שלום החזרזיר על שמי ( זה חביב מאוד מצד אמא, בקנותה חזרזיר לחשוב גם עליי ). מה המצב הכללי אצלכן בחדר ובכפר.
כתבי, אירקוטקה, על הכול. אחרת אכעס.
מנשק חזק. מחכה למכתבים ולדבר לעישון ( הצילו, אני רוצה לעשן).
מקורץ.