ראשי
HE

מכתב עשרים ושלושה

יוני 1952. מכתבי התקופה הזאת לא נשמרו. במרץ 1952 תמה תקופת המאסר, והאב עבר למעמד של גולה. מחשש למאסר שני (דבר שלא היה נדיר באותם ימים נוראים), עבר עוד צפונה, מעבר לחוג הארקטי, אל הכפר אינטה שבקומי אסס״ר. אני, לאחר שסיימתי את האוניברסיטה, מתכוונת סוף־סוף לנסוע אליו. הנה קטע ממכתב:

... ביולי ובאוגוסט יהיה מנהל פלוגת הקרטון שלי בחופשה ואני אמלא את מקומו, כך שרוב הזמן אהיה בכפר (כלומר אחזור אליו ללון, משום שביום אצטרך ללכת לנקודות שונות כ־10 -15 קילומטרים) ורק לעתים רחוקות אצא ליומיים או לשלושה. בקיצור, סקריפקה (מנהל המחסן, והוא גם המפקד ומנהל התחבורה) יידע הכול ויאמר לך מה לעשות. אם אתעכב זמן רב בשדה, הוא יביא אותך אלי בסירת מנוע או במזחלת גרירה. את החפצים תניחי במגורת העפר שלי או אצל סקואיפקה. קחי איתך: 1. שמלה ונעליים לריקודים (כאן במועדון מרבים לרקוד) או לקולנוע. 2. אותו דבר לכדורעף (יש אולם ספורט נפלא). 3. לרחצה (אם אינך מפחדת ממים קפואים). מכנסי סקי הכנתי לך (כרגע הם צפים במגורת העפר, אבל אייבש אותם). מגפי גומי לרגלך לא יכולתי עדיין לקנות, נצטרך לבקש מסקריפקה (במחסן שלו יש לנשים, אבל את המגפיים האלה הוא מחביא. אני מקווה שכשיראה את תצלומך יכין לך זוג). כסף לדרך חזרה אל תיקחי, אבל בכל זאת חשבי כך שבבואך לאינטה יישארו לך 30 - 50 רובל למקרה שלא תמצאי אותי בבית. שעונים אי אפשר לקנות כאן, אבל תיקים יש. בקיצור, אני חוסך עכשיו כדי לבזבז אחר כך איתך, כשתהיי כאן. הספרייה כאן טובה מאוד, במנוי שלי יש שני ספרים, כך שאם לא תשוטטי איתי בטונדרה תוכלי לקרוא. בקיצור, בואי. אני חושב שלא תשתעממי. קיבלתי את האישור ואת הדיפלומה. (על סיום המכון הפוליטכני של לנינגרד). תודה שמילאת את בקשתי כל כך מהר... עכשיו כבר אין אצלנו לילות (אפילו לא לבנים, לנינגרדיים) ועד סוף יולי לא יהיו. כך שכשתבואי לא יהיה צורך ללכת בחושך. כתבת שאצלכם ב־5 ביולי נערך משתה הסיום. אם לא תוותרי עליו, אני מחכה לך ב־9 ביולי.

את אוהבת לדוג? כאן באגמי הטונדרה יש הרבה דגים, ולפלוגה שלנו יש סירות. יש גם רשתות, אבל אם את דגה בחכה, הביאי איתך קרסים קרסים. איני סובל דיג, וגם לא ליקוט פטריות, אבל כשרעבתי למדתי גם את זה וגם את זה. חבריי מתכוננים לדיג בהתלהבות, ואני התניתי לעצמי גריילינג אחד מן השלל ואיני רוצה אפילו להניע אצבע. למי שזה מוצא חן, שיהיו הם המאכילים בזה , ואני בלי צורך קיצוני איני מתעניין בעיסוקים הפסטורליים האלה. ( ההתכתבות נמשכה 10 שנים. את אבא לא ראיתי 14 שנים. וכך, מצוידת בתצלום שלו מן הזמן האחרון יחסית, ישבתי ברכבת לנינגרד - אינטה וטיפסתי לדרגש השלישי. אני יוצאת אל הרציף. אור, לילה לבן. בידי תצלום של אבא, ואני נזכרת בתיאור של אמא: הליכה קצת הצידה. אין איש. אדם בא מולי: אמרו, זאת הרכבת מלנינגרד? זה הוא. אנחנו יושבים בקרון מקומי קטן. אני מתביישת. איך לפנות, ב״אתה״ או ב״אתם״? והנה מגורת העפר, שכבר התייבשה מעט אחרי הצפת האביב. ו...הפתעות. אבל ההתכתבות נפסקה מאליה.-א.ק.) ...

מכתב עשרים ושנייםאל התוכן