ראשי
HE

מכתב ראשון

שנת 1942. המלחמה מטלטלת את גופה העצום של רוסיה הסובייטית.הכול וכולם נעים. בצפון, סמוך לארכנגלסק, קורבן של מעצרי סטלין, הפיזיקאי בן ה־33 משה קורץ, נמק במאסר.ובמרכז המדינה, בעיר איוואנובו, אשתו ובתו בת ה־13, שנמלטו מלנינגרד הנצורה . והנה בא מכתב:

...אחרי תעיות ארוכות מכתבך מצא אותי. בזמן הזה עברתי הרבה,אך בכל זאת נשארתי בחיים, אם כי כבר לא בבריאותי הקודמת ( על המכתב חותמת של הצנזורה הצבאית, כך שאי אפשר לספר על העינויים בזמן החקירות). גורלכן הדאיג אותי מאוד, ואני שמח עד מאוד שמצאתן את עצמכן אצל קרובים באיוואנובו...על עצמי אין רצון לכתוב. קשה לי עכשיו. חבילות , מובן מאליו,אינני מקבל.אם יעלה בידך, שלחי חבילה קטנה עם טבק לעישון. מאחורקה היא עכשיו הנחמה היחידה שלי , אבל היא מזדמנת לי לעיתים רחוקות מאוד...

אירוסיה! אני כותב לך רק כמה מילים. ארבע שנים לא ראיתי אותך, ועכשיו אינני יכול אפילו לתאר לעצמי מה את. אינני יודע אם אחיה זמן רב די הצורך כדי לראות אותך. לכן אפילו מכתב ממך יהיה בשבילי חלק מן ההיכרות עם בתי הבוגרת.

אני מנשק אותך חזק.

אבא.

אל התוכן